הקשר בין עבריינות נוער לנשירה ממערכת החינוך

אחת הסוגיות החינוכיות המורכבות נקראת נשירה, והיא מתייחסת לפליטתם של תלמידות ותלמידים ממערכת החינוך.

חוק חינוך חובה (חוזר מנכ"ל משרד החינוך 2017), מגדיר כי כל ילד בישראל בין הגילים 3-18, חייב לשהות במסגרת חינוכית. סביב עקרון חינוכי זה, פועלים מאות אנשי חינוך ורווחה שכל עניינם הוא זיהוי תלמידים עם פוטנציאל נשירה וחיזוקם, ליווי של תלמידים שנפלטים מבית הספר והשמתם במסגרות חינוכיות חלופיות המתאימות למצבם ולרמת המוטיבציה שלהם.

אחת הפונקציות המרכזיות בתחום זה הוא קצין ביקור סדיר, קב"ס, המקשר בין התלמיד המועמד לנשירה, לבין בית הספר בו הוא לומד ולמסגרת הבאה שלו, ואנו נפרט על כך בהמשך הסקירה.

אחוזי הנשירה בישראל נמצאים בשנים האחרונות בירידה מתמדת ועומדים כיום על כ-8% אחוזים.

אז מה היא בעצם נשירה? ובכן, המונח החינוכי מתייחס לתלמיד שמוצא מהמסגרת החינוכית הממלכתית למסגרת חינוכית אחרת שהיא רשמית אך לא מוכרת (מוסד החסר סמל מוסד חינוכי).

במקרים חריגים, הנשירה מתייחסת לתלמיד או תלמידה שבניגוד לחוק, אינם נמצאים בשום מסגרת חינוכית או תעסוקתית הידועה לגורמי הפיקוח, תופעה זו מוכרת בעיקר במגזרים החרדים והערבים והיא תוצאה ישירה של קושי של המערכות לקיים קשר עם משפחות אותם התלמידים ועם הסביבה שלהם.

המערכת יודעת לזהות שני סוגי נשירה, סמויה וגלויה.

נשירה גלויה מאופיינת בהיעדרות כמעט מלאה מבית הספר ואי השתתפות במתרחש בו, הפרעה להתרחשות הכיתתית עד כדי היפלטות של בני נוער ממערכת החינוך במהלך לימודיהם ואי-רישום של הילד באחד מבתי הספר שבפיקוח משרד החינוך.

נשירה סמויה מתייחסת למצבם של תלמידים אשר עדיין רשומים כתלמידים אולם הם מנותקים מהמסגרת ולא לומדים למידה משמעותית בכיתה. בין סממני הנשירה הסמויה, תופעת השוטטות בבית הספר ללא מעש, התנהגות חברתית לא נורמטיבית, פערים לימודיים, היעדרויות תכופות, היעדרות חלקית של התלמיד או לחלופין, נוכחות של התלמיד ללא מעורבות במתרחש בכיתה.

לתופעת הנשירה גורמים רבים כשהבולטים שבהם הנם: מעבר בין מסגרות חינוכיות, המעבר בין ביה"ס יסודי לחטיבת ביניים ובין חטיבת הביניים לתיכון מזמן קשיים רבים, עליה במספר מקצועות הלימוד, ריבוי באנשי צוות ומורים מקצועיים, עומס ומורכבות הלימודים. כמובן שלתופעה החינוכית חברתית ישנם בנוסף גורמים אישיים, משפחתיים ותרבותיים כגון לקויות למידה, קשיים רגשיים, מצבים משפחתיים מורכבים (תפקוד הורי, מקרי גירושין, עורף משפחתי רופף, טראומות ומשבר). מצבים אישיים בלתי תלויים מתייחסים למשל למחלה, תאונה, מקרה מוות של בן משפחה, מעברי דירה ומצב סוציואקונומי נמוך.

בין נשירה לפשיעה

אחרי כל הנתונים ותיאור המצב, נשאלת השאלה האם יש קשר בין נשירה ממסגרת חינוכית לבין רמת העבריינות בקרב בני הנוער? האם תלמיד שנשר, נמצא על המסלול הבטוח להידרדרות לפשע או שמה, פשיעה בקרב תלמידים, קיימת גם בבתי הספר המסורתיים ואפילו בכיתות שנחשבות לכיתות מובילות?

בגדול, כל התשובות נכונות ומיד נעשה סדר בקביעה הזאת, שיוביל למסקנה הסופית הכמעט מתבקשת.

שימו לב לנתון הסטטיסטי הבא שפורסם על ידי הלמ"ס בשנת 2017 וקובע כי כ-7% מהמורשעים בפלילים זכאים לבגרות, לעומת 48.5% מכלל האוכלוסייה.

הנתון הזה עדיין לא קושר באופן ישיר בין נשירה לפשיעה, אבל אם הנחתם שבמוסדות הלא רשמיים אליהם מגיעים מרבית הנושרים, אחוז ההצלחה בבגרות נמוך, אתם בכיוון וזה כבר מותיר קצה חוט סביב השאלה שסקירה זו מתיימרת לתת עליה מענה.

נדגיש כי הנתונים נאספו מבני גילאי  20-29 (גיל 20 הוא הגיל בו מתייצבים פחות או יותר נתוני הבגרות). 55% ממי שהורשעו בביצוע עבירות פליליות ב–2017 לא סיימו 12 שנות לימוד במערכת החינוך, בהשוואה ל-14.5% מכלל האוכלוסיה.

עוד נמצא פער בין מי שהועמדו לדין וזוכו לבין מי שהורשעו. בהשוואה ל–55% מהמורשעים, רק 39% ממי שהועמדו לדין וזוכו לא סיימו 12 שנות לימוד.

נתוני הלמ"ס, מצאו בנוסף כי קיימים הבדלים באופי הפשיעה בין מקומות גיאוגרפיים והצלחה בבגרויות, למשל ישנן עבירות שהנאשמים בביצוען מתאפיינים ברמת השכלה גבוהה יותר.

אחוז הזכאות הגבוה ביותר לבגרות קיים בקרב אנשים שהואשמו בביצוע עבירות מין (14.2%) ועבירות מרמה (13.5%), ואילו אחוז הזכאות הנמוך ביותר נמצא בקרב מי שהואשמו בעבירות רכוש – פריצות על כל סוגיהן (5.7%).

אנשי חינוך רבים מדגישים כי באזורים חלשים גיאוגרפית, רמת הפשיעה גבוהה בקרב בני נוער, לעומת אזורים חזקים. נו, לא צריך מחקר מקיף בכדי להבין שרמת הפשיעה "בשכונת מצוקה" בלוד, גבוהה יותר מאשר בכפר שמריהו.

אולם, עובדה זו מייצרת מציאות לפיה לנער או לנערה המתגוררים בשכונה קשה ומוזנחת עם אוכלוסייה במצב סוציואקונומי נמוך, יש סיכוי גדול יותר להידרדר לפשיעה.

קביעה זו, ממתנת במעט את הקביעה כי יש קשר מובהק בין השכלה לפשיעה ומחזקת את ההנחה כי החינוך הוא סוג של גורם מתווך או אפילו ממתן בפשיעה, כזה שיכול להעניק הזדמנות לנערים ונערות בשכונות קשות, להימלט מהידרדרות לפשע.

בכל זאת, נתוני הלמ"ס קובעים כי יש קשר אדוק וחזק בין רמת השכלה לרמת השפיעה. בכדי לחבר את כל החלקים לפאזל אחד ברור, נחזור לתחילתה של הסקירה.

תלמידות ותלמידים שנושרים מבית הספר התיכון או מחטיבת הביניים הממלכתי בו החלו את דרכם (בית הספר ה"רגיל"), יעברו תהליך ליווי באמצעות בית הספר וקצין ביקור סדיר שפועל מטעם הרשות המקומית ומשרד החינוך.

לאחר שיובן לכלל הצדדים כי התלמיד לא יוכל להמשיך בבית הספר, הוא יוצא כאמור למסגרת חינוכית אחרת, בדרך כלל מסגרת מקצועית שמאגדת נושרות ונושרים. נדגיש כי ישנם מנהלי בתי ספר ממלכתיים שאצבע ההנשרה קלה אצלם על ההדק (למשל כי הם מעדיפים תלמידים חזקים בכדי להעלות את ממוצע הבגרות בבית ספרם), מולם ניצב הקב"ס והרשות המקומית שביכולתם למתן את ההנשרה אם היא תיעשה מסיבות לא נכונות.

נחזור למסגרות האותנטיות של נושרות ונושרים, בתי ספר מקצועיים, יחידות לקידום נוער רשותיות, בתי ספר מקצועיים הפועלים בתוך מפעלים (יש כזה אפילו בקריה למחקר גרעיני בדימונה), מסגרות חינוכיות צבאיות ופנימיות, כל אלה מקבצים בדרך כלל נושרים שבחלקם הגדול זכו להגדרה החינוכית "נוער בסיכון", מושג שכבר הפך שגור ומוכר בקרב כלל האוכלוסיה.

לאנשי המקצוע במוסדות חינוכיים אלה, יש משימות מעט שונות מאלו של המורה המסורתי בתיכון הממלכתי.

במסגרות החינוכיות החלופיות, שמים דגש על התמדה בהגעה למוסד, התנהגות הולמת, חיזוק קהילתי וחברתי ובלא מעט מקרים, מניעת הסתבכויות פליליות וטיפול וריסון בתלמידים שכבר נמצאים עם רגל אחת בתוך העולם העברייני.

אז כן, אחוזי הבגרות במוסדות אלה, נמוכים לאין ארוך מאשר אלו שבבתי הספר הממלכתיים המוכרים. וכן, רמת הפשיעה במוסדות החלופיים, גבוהה הרבה יותר מזו שבבתי הספר הממלכתיים.

נשירה ממערכת החינוך אינה בהכרח מתכון בטוח להידרדרות לפשע, אבל העובדה שבשל בעיות רקע אותן מנינו, נושר התלמיד מבית הספר "הרגיל", מכניסה אותו בהחלט לאווירה אחרת ומכניסה אותו לנתיב אחר ופחות מוצלח.

כאן בדיוק נולד הקשר בין נשירה לעבריינות של בני נוער. ננסח זאת כך, לתלמיד שנשר מבית הספר והגיע למוסד חליפי, יש סיכוי גבוה הרבה יותר להידרדר לפשע.

במקרים מסוימים הוא כבר הידרדר לפשיעה וזו אחת הסיבות לנשירה שלו ויציאתו מהמסגרת המקובלת והמסורתית. הנתונים והמציאות רבת השנים, מדגישים את הצורך להילחם על כך שנערים לא ייפלטו מבתי ספר, במטרה למנוע הידרדרות לפשע.