באילו נסיבות ניתן לטעון להגנה עצמית?

טענת הגנה עצמית במשפט פלילי נמנית על טענות ההגנה במשפט פלילי כגון טענת אליבי, כורח, אי שפיות וכדומה.

טענה זו מועלית על ידי מי שהואשם בביצוע עבירת אלימות או תקיפה כלשהי ואשר טוען כי המדובר היה למעשה באקט של הגנה עצמית מפני המתלונן כנגדו, מאחר שהוא עצמו היה נתון לסכנת תקיפה פיזית חמורה על ידי המתלונן ועל כן הוא נאלץ, בלית ברירה, להפעיל עליו כח כדי להתגונן מפניו ומכאן שאין עליו לשאת באחריות פלילית לעבירה המיוחסת לו ביחס למתלונן.
 
במסגרת הליך ע"פ 410/71 הורוביץ נ' מדינת ישראל, הבהיר בית המשפט העליון את ההצדקה לקיומה של טענת ההגנה העצמית במילים הבאות:

"...אדם הנקלע על לא עוול בכפו אל תוך מצב של צורך לעמוד על נפשו או למנוע נזק חמור מעצמו או מאלה שלשלומם הוא אחראי, מותר לו לנקוט אמצעים ראויים לשם הדיפת סכנה כזאת, גם בדרך עשיית מעשים שבדרך כלל אסורים באיסורי החוק הפלילי".

מה הקשר לחוק דרומי?

טענת ההגנה עצמית הנה טענת הגנה נפוצה, אשר קיימת בשיטות משפט רבות בעולם ואשר נובעת במקורה מזכות היסוד לכבוד האדם, חירותו ושמירה על גופו וקניינו.

בארץ, המקור הנורמטיבי לטענת ההגנה העצמית נמצא בסעיף 34י לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר קובע כך:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו. ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים."

כמו כן, סעיף 34ט"ז לחוק העונשין, אשר כותרתו חריגה מן הסביר, מוסיף וקובע כי טענת ההגנה העצמית לא תחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה."

טענת הגנה עצמית הנה טענה שאיננה פשוטה ליישום, מאחר שעל בית המשפט לאזן בין אינטרס המתלונן שהותקף במסגרת מעשה ההגנה העצמית הנטען והאינטרס הציבורי של שמירה על שלטון החוק והסדר הציבורי, מצד אחד, לבין האינטרס של הנאשם שטוען להגנה עצמית, מצד שני.

לשם כך, החוק מפרט שורה של תנאים מצטברים אשר הוכחתם דרושה כדי לבסס קיומה של טענת הגנה עצמית, כך שאין המדובר בטענה שקל להוכיחה.

מטבע הדברים, לא פעם ניטשות מחלוקות קשות בין הצדדים, הקטגוריה והסנגוריה, לגבי אופן פרשנות ויישום רכיבי הטענה בהתחשב בנסיבות המקרה הספציפיות והקונקרטיות.

ככלל, המדובר בהגנה שהייתה דרושה באופן מיידי כדי להגן מתקיפה שלא כדין שסיכנה באופן מוחשי את הנאשם או אדם אחר.

כלומר, כוחה של טענת ההגנה העצמית יפה גם כאשר מדובר בניסיון להגן לא רק על הנאשם עצמו, אלא גם כאשר הוא נחלץ לעזרתו של אדם אחר בניסיון להגן עליו מפני תקיפתו.

עם זאת, החוק קובע חריג לפיו טענת ההגנה העצמית לא תחול במקרה שבו התקיפה של הנאשם התרחשה עקב התנהגות פסולה שלו עצמו.

לקריאה נוספת: שיבוש הליכי משפט

התנאים אשר על הנאשם להוכיח לשם ביסוס טענת הגנה עצמית:

תקיפה שלא כדין - מעשה ההגנה עצמית חייב להתבצע כנגד תקיפה שלא כדין. לדוגמא, כאשר מישהו מנסה לשדוד באופן אלים במיוחד את הנאשם.

לעומת זאת, כאשר מדובר בנאשם אשר נאזק בכח על ידי המשטרה בשעה שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי, אין המדובר בתקיפה שלא כדין.

סכנה מוחשית - אין די בכך שהתקיפה שמפניה התגונן הנאשם הייתה שלא כדין, אלא עליה גם להיות תקיפה שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של הנאשם וזאת להבדיל מסיכון ערטילאי שהנו בגדר איום רחוק.

מיידיות - מעשה ההגנה עצמית חייב להתבצע באופן מיידי בתגובה לתקיפה שלא כדין שאותה הוא ניסה להדוף ושמפניה הוא ניסה להתגונן.

במידה והנאשם הלך ותקף את המתלונן זמן מה לאחר שהמתלונן כבר תקף אותו, אזי אין המדובר עוד בטענת הגנה עצמית כדין, אלא בנטילת החוק לידיים שלא כדין, בשעה שהיה על הנאשם ללכת למשטרה ולהתלונן על מי שתקף אותו.

בנוסף, מעשה ההגנה העצמית צריך גם להיפסק מיידית עם נטרול התקיפה או הסכנה שנשקפה ממנה.

נחיצות - מעשה ההגנה העצמית היה נחוץ, דרוש כדי להדוף את התקיפה שלא כדין. לשם כך על הנאשם להוכיח נחיצות איכותית.

כלומר, לא הייתה לו כל ברירה אחרת אלא לבצע את מעשה ההגנה העצמית כנגד המתלונן כדי להתגונן מפניו ולהדוף אותו.

בנוסף עליו להוכיח נחיצות כמותית, כלומר, לא הייתה באפשרותו לנקוט בכח מועט יותר. אלמנט זה מתקשר למעשה לתנאי הסבירות, שיובהר להלן.

סבירות -  בהתאם להוראת סעיף 34טז לחוק העונשין כאמור לעיל, מעשה ההגנה העצמית צריך להיות סביר בנסיבות המקרה כדי למנוע את הפגיעה שנשקפה מהתקיפה שלא כדין.

נדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת ההגנה העצמית לבין הנזק הצפוי מן התקיפה.

לשם כך, על הנאשם להוכיח כי מידת הכח שהוא הפעיל לשם הגנתו העצמית הייתה סבירה ופרופורציונאלית ביחס לסכנה שנשקפה לגביו וכי הנזק שהוא גרם למתלונן במסגרת פעולת ההגנה העצמית הולם את הנזק שעלול היה להיגרם לו מצד המתלונן.

כך, לדוגמא, כאשר אדם יורה בכלי נשק חם כדי להדוף את תקיפתו על ידי אדם שחלש ממנו באופן משמעותי וללא כל כלי נשק וכאשר הוא היה יכול לנטרל את התוקף במו ידיו ובקלות יחסית,

אזי ניתן לומר שפעולת ההגנה העצמית שלו לא הייתה סבירה בנסיבות העניין.

בהקשר זה יש להזכיר את סעיף 300א(ב) לחוק העונשין, אשר קובע כי כאשר מדובר בנאשם שמואשם בביצוע עבירת רצח לפי סעיף 300 לחוק, אזי ניתן להטיל עליו עונש קל מעונשים הקבועים בסעיף 300 לחוק, במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית.

התנהגות פסולה - טענת ההגנה העצמית לא תחול במקרה שבו התקיפה של הנאשם התרחשה עקב התנהגות פסולה מלכתחילה שלו.

לדוגמא, גנב שפרץ לדירה של אדם אחר, הותקף במפתיע על ידי בעל הדירה במטרה לסלקו ותקף אותו בחזרה כדי להתגונן מפניו, איננו יכול לטעון להגנה עצמית מפני בעל הדירה.

בנוסף לסעיפים 34י, 34 ט"ז, ו-300א(ב) לחוק העונשין, יש לציין בהקשר לטענת ההגנה העצמית גם את סעיף 34י1 לחוק העונשין, אשר נחקק בשנת 2008 בעקבות פרשת שי דרומי, בעל משק חקלאי בנגב אשר ירה בשני פורצים שחדרו למשק שלו ואשר זוכה בטענת הגנה עצמית.

סעיף זה קובע באופן ספציפי כי אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית מגורים, בית עסק או משק חקלאי מגודר, שלו או של זולתו, וזאת בכוונה לבצע עבירה.

עם זאת, גם להגנה על פי סעיף זה יש סייגים לתחולתה וזאת במידה ומעשה ההדיפה של הנאשם לא היה סביר בנסיבות העניין או שהנאשם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה לשטחו, תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים.

לקבלת ייעוץ משפטי בענייני פלילים חייגו: 072-3360520