מתי ניתן לטעון לאי שפיות בפלילים?
משמעות טענת אי שפיות הנה שאדם לא ישא באחריות פלילית למעשה עבירה שביצע, במידה ובעת ביצוע העבירה הוא לא היה שפוי בדעתו.
טענה זו מהווה אחת מההגנות מפני הטלת אחריות פלילית שחוק העונשין, תשל"ז-1977 מעניק לגבי ביצוע עבירות בנסיבות מסויימות כגון לצורך הגנה עצמית וכן מחמת כורח, שכרות ועוד.
המקור החקיקתי להגנת אי השפיות מצוי בסעיף 34ח לחוק העונשין, אשר קובע כך:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או, (2) להימנע מעשיית המעשה."
בהתאם לסעיף זה, המדובר במצב של אי שפיות הדעת עקב ליקוי נפשי או שכלי שגרם לנאשם שלא להבין את מה שהוא עושה או ששלל מהנאשם את האפשרות להימנע מביצוע המעשה.
לקריאה נוספת: מתי מקיימים משפט חוזר?
התנאים לביסוס טענת אי שפיות
שלושת התנאים המצטברים לצורך הקמת טענת אי שפיות:
- ליקוי נפשי / שכלי
- אי הבנה של המעשה
- קשר סיבתי בין הליקוי לאי ההבנה של המעשה
מכאן נובע כי עצם קיומה של מחלה נפש כלשהי אינו פוטר אוטומטית מאחריות פלילית אלא יש לבדוק גם האם היא גרמה לאדם שלוקה בה שלא להבין את מעשהו.
שכן, לא כל מי שלוקה במחלת נפש כלשהי בהכרח גם אינו מודע למעשיו. נקודת הזמן בה נבדקת אי השפיות הנה במועד ביצוע מעשה העבירה.
הרציונל שמאחורי הגנה זו הנו שכדי שאדם ישא באחריות פלילית למעשה העבירה שהוא ביצע, הדבר צריך להיעשות מתוך כוונה פלילית, כלומר, מתוך ידיעה שהמעשה אסור ומתוך כוונה לבצעו.
עליו לבצע את העבירה מבחירתו ורצונו החופשי ומתוך מודעות למעשהו. במידה והעבירה בוצעה שלא מתוך בחירה ורצון חופשי ו / או שלא מתוך מודעות למעשהו וזאת לרבות עקב ליקוי נפשי או שכלי אין מקום להטיל עליו אחריות לכך.
קראו בהרחבה: עקרונות בדיני עונשין
על מנת לטעון טענת אי שפיות, יש להצטייד בחוות דעת פסיכיאטרית פלילית שיערוך מומחה בפסיכיאטריה פלילית אשר ימונה מטעם הנאשם, בית המשפט או הפרקליטות.
במסגרת חוות דעת זו, על הפסיכיאטר לענות על שתי השאלות העקרוניות הבאות:
מהו מצבו הנפשי של הנאשם כיום והאם הוא מסוגל כיום לעמוד לדין ולהבין את משמעות הליכי המשפט וכן מה היה מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה והאם הוא היה אז מסוגל להבין את מעשיו.
בנסיבות מסויימות יתכן שייקבע כי הנאשם היה מודע למעשהו הפסול, אולם עקב דחף לאו בר כיבוש שתקף אותו הוא לא יכול היה להימנע מביצוע המעשה, לדוגמא קולות שהוא שמע תוך כדי התקף פסיכוטי ואשר דחפו אותו לבצע את המעשה הפסול מבלי שהוא יכול היה אז לשלוט בעצמו ולהימנע מכך.
משמעות קבלת טענת אי השפיות איננה זיכוי מביצוע העבירה כי אם קביעה כי הנאשם איננו כשיר לעמוד לדין מלכתחילה או שהוא איננו בר-עונשין, במידה והוא כבר הועמד לדין ונמצא אשם בביצוע העבירה, אולם במהלך המשפט נמצא שהוא לא היה שפוי בדעתו בעת ביצוע העבירה.
קראו עוד בנושא: מדריך להתמודדות מול כתב אישום
בהמשך לקביעות אלו, על בית המשפט לפעול בהתאם לסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, כמפורט להלן:
במידה והנאשם הועמד לדין פלילי ובית המשפט קבע שהנאשם איננו כשיר לעמוד לדין מחמת היותו בלתי שפוי כיום וכן במידה שישנן ראיות לכאורה שהנאשם עשה את העבירה, אזי בית המשפט רשאי לצוות הנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש או יקבל טיפול מרפאתי וזאת לפי סעיפים 15(א) ו-15(א1) לחוק טיפול בחולי נפש.
במידה והנאשם הועמד לדין פלילי, ובית המשפט מצא שהנאשם אכן עשה את מעשה העבירה, אך הוא החליט שהנאשם היה בלתי שפוי בעת ביצוע העבירה ועל כן הוא איננו בר עונשין וכן במידה שנמצא שהוא עדיין בלתי שפוי אזי בית המשפט חייב לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש או יקבל טיפול מרפאתי וזאת לפי סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש.
בשני המקרים, על בית המשפט להורות על שליחתו של הנאשם לאשפוז או לטיפול מרפאתי רק לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית.
בנוסף, בית המשפט רשאי להורות על מתן צו לטיפול מרפאתי, להבדיל מאשפוז בבית חולים לחולי נפש, רק במידה והוא סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם.
לקבלת ייעוץ משפטי בענייני פלילים חייגו: 072-3360520